מה שנקרא קיבוליות עצמית מתייחס בדרך כלל הקיבול שנוצר על ידי אלקטרודת הסריקה והקרקע. הסיבה לשם זה היא שהוא מודד את הקיבול המבוסס על אלקטרודה אחת בלבד מחובר בכל פעם. לכן, הסוג המוקדם של מגע קיבולי מוקרן נקרא מצב קיבוליות עצמית. למצב הקיבול העצמי יש רק אלקטרודה אחת. כאשר אצבע קרובה לאלקטרודה, הקיבול מגוף האדם לקרקע מהווה את הקיבול שניתן למדוד.
על משטח הזכוכית, יש אלקטרודות סריקה אופקיות ואנכיות עשויות ITO (חומר מוליך שקוף), ושתי האלקטרודות של קבל נוצרות בין אלקטרודות אלה לקרקע. כאשר נוגעים בו ביד או בעט מגע, קבל יהיה מחובר במקביל למעגל, כך שהקיבול הכולל בקו הסריקה ישתנה. במהלך הסריקה, הפקד 1C סורק את האלקטרודות האנכיות והאופקיות ברצף, וקובע את מיקום הקואורדינטות של נקודת המגע בהתאם לשינוי הקיבול לפני ואחרי הסריקה. היתרון של סריקת קיבוליות עצמית הוא מהירות הסריקה המהירה. רק X + K (X ו- y הם מספר אלקטרודות הסריקה בציר Z וציר F) נדרשים כדי לסרוק מחזור סריקה. החיסרון הוא שלא ניתן לזהות נקודה זו ולא ניתן להשיג מגע אמיתי אמיתי. בהתבסס על עקרון הסריקה של מגע באצבע אחת, X ו- K הם ייחודיים.
באמצעות שיטת סריקת הקיבול העצמי כדי לסרוק את המגע בשתי האצבעות, יהיו 4 סטים של קואורדינטות על מסך המגע על פי שיטת השילוב, שהן שתי נקודות מגע אמיתיות ושתי נקודות רפאים כביכול.
שיטת סריקה זו יכולה להשלים את פונקציית הזיהוי הדורשת רק מגע אצבע אחת וזום מחווה, כלומר, במוצרים שאינם דורשים קואורדינטות מרובות נקודות אמיתיות מוחלטות, ניתן להשלים אותה על ידי סריקת קיבוליות עצמית.
במסך מגע קיבולי עצמי, הסרט המוליך השקוף מחולק לחלוטין לאיי אלקטרודה בציפוי אחד או שניים. בעת שימוש בציפוי בשכבה אחת (בדרך כלל בגודל קטן), כל אי אלקטרודה מוביל לקו דק דרך הבקר; בעת שימוש בציפוי דו שכבתי, איי האלקטרודה מעוצבים כשתי שכבות בסידור משלים, ומחצית מאיי האלקטרודה נמצאים באחד. שכבות מחוברות בשורות כאלקטרודות שורה, והחצי השני של איי האלקטרודה מחוברים בעמודות כאלקטרודות עמודה בשכבה השנייה. בקר מסך המגע הקיבולי העצמי מזהה רק שורה מסוימת או עמודה מסוימת (אי מסוים במקרה של שכבה אחת) בכל פעם, כלומר, מזהה רק אלקטרודה עצמאית. כאשר יש רק מגע אצבע אחת, זה יפעל היטב. כאשר האצבע נוגעת בנקודת הקואורדינטות (2, 〇), האלקטרודה והאלקטרודה תופסות מיד את ערך שינוי הקיבול הגדול ביותר, המגע נמצא והמיקום המחוספס של נקודת המגע נקבע. ניתן לגעת במסך המגע הקיבולי המוקרן רק באצבע, כך שלמרות שגודלו של האי האלקטרודה הוא 5 מ"מ, הוא מספיק לאובייקטי מגע גדולים כגון אצבע. לאחר מכן, לאחר זיהוי המגע, מסך המגע הקיבול המוקרן יכול לאתר במדויק את ההעתקה (תנועת האצבעות) של נקודת המגע באמצעות שינוי הקיבול והקשר היחסי של האלקטרודות הסמוכות.
מסך המגע בעל הקיבול העצמי בציפוי יחיד דורש מספר רב של לידים, וכל אי אלקטרודה זקוק להפניה נפרדת כדי להתחבר ישירות לבקר; מסך המגע בעל הקיבול העצמי בציפוי כפול פותר יחסית את הבעיה של הפניות רבות מדי באמצעות שיטת מטריצה, בדרך כלל 3.5 אינץ' מסך המגע של הטלפון החכם עשוי לכלול 9 עמודות ו-16 שורות. שיטת הציפוי הכפול דורשת סך של 25 לידים לבקר, ואילו אם נעשה שימוש בשיטת הציפוי הבודדת, יש צורך ב-144 לידים, שהם רק מסך מגע בגודל 3.5 אינץ'.
מכיוון שרק אלקטרודה עצמאית אחת מזוהה בכל פעם, מסך המגע בעל הקיבול העצמי במצב המטריצה בעל הציפוי הכפול אינו יכול להבחין בין נקודות רפאים במהלך ריבוי מגע (Ghost Pointy). עם זאת, חסרון זה אינו מונע את היישום של טכנולוגיית קיבוליות עצמית במחוות מרובות נקודות. הסוד טמון בתוכנה , התוכנה אינה משתמשת בנקודות לא ספציפיות כמיצוב, אך קובעת מחוות מרובות נקודות באמצעות מגמת הנקודות. במקרה זה, לא אכפת אילו שתי נקודות נגרמות על ידי מגע של 4 נקודות, כל עוד נקודות הקואורדינטות רחוקות זו מזו או ניגשות זו לזו כדי לממש את ההכרה במחוות זום. הוא יכול לזהות מחוות זום, אך אינו יכול להבחין במאפיינים של נקודות רפאים, הנקראות פסאודו שתי נקודות או פסאודו-ריבוי נקודות. מסך מגע פסאודו בעל שתי נקודות עדיף על מסך מגע בעל נקודה אחת וגרוע יותר ממסך מגע אמיתי בעל שתי נקודות ורב-נקודות אמיתי.

